"אשה ואבן"
סופי יונגרייז - עבודות פיסול
ורדה גנוסר
נוכחותן של נשים פסלות בשדה האמנות אינה תופעה שכיחה, ובמדרשות האמנות השונות מקומו של תחוםזה אינו בולט, בעיקר לא בקרב אמניות. אמניות פיסול כמו חנה אורלוף הציבו את אמירתן המוצקה בנושא וסופייונגרייז נכנסת למרחב הזה ביד מיומנה. יכולתה הבלתי מעורערת להתמודד עם החומר הקשיח ולהבקיע ממנו בתהליך של 'ירחי לידה' ישויות דינמית, היא חוויה פלסטית מיוחדת במינה.
עוצמה ורכות מאפיינים את מגע ידה של האמנית באבן, אם זו אבן מצפה ורודה, או אבן ערד כהה, בזלתקשיחה ואפורה, או אבן ירושלמית לבנה, המעלות מתוכן את הסוד הפנימי, המתגלה אט אט מתחת לידה, בשפה רבת מבע ומשמעות.
באני מאמין שלה, מצהירה האמנית על דרך זו של חיפוש אחר 'השלמות הפנימית', אחר נימי הרגש בנימיהאבן, המתעוררת תחת מגע כלי הפסול, ומחברת אותה אל מקור עמוק ופנימי, בחומר וברוח. סופי אינה מהססתלהשתמש במושג 'גאולה', שכן בעבורה, המסע הזה אל תוך האבן, הוא מסע אל המקומות 'המאובנים' בנפש, המשתוקקים לפתיחת סדק כדי להציף באורם את המרחב, לגלות את הזרימה שהיא אחד ממופעי הטבע,
.יסוד המים -
מעשה הפסול שלה, הוא מעשה אהבה של חיזור, תקיפות, עדנה, ריגוש, הבאים לידי שלמות שבאיחוד. הגלויהוא חתירה אל ידע סמוי, בתהליך המשחרר את האור מן החומר בתהליך אינסופי של חיפוש פנימי, בו הנפשמבקשת לעלות מתוכה את אותם חלקים שאבדו לה ולהגיע אל האותנטיות העצמית. התרפקות על האבןהקשה היא גם התפרקות ממטענים כבדים הגלומים בנפש, המוצאים את הנתיב הנכון לשחרר מכלאם אנרגיות ראשוניות .
שכחת הזהות העצמית וגילויה מחדש, הם מעין נפילה וכיסופים אל 'ארץ אבודה' . הנשמה פונה אל החומר ומבקשת לדעת את הנאות הגוף, שוכחת כדי כך את זהותה האמיתית.
סופי מחפשת את הפנינה שלה בחביון האבן, במקום ממנו תשליך אור על החומר, ובמעשה הזה מוצאת אתהזיווג, הארוטיות, האנדרוגניות, המייצגים את היצר והיצירה, את המלא והחסר, המתאחדים לכדי ישות אחת. כמו הגיבור המיתי היורד מן השמיים אל הארץ, ועוטה , salvator salvatus , במעשה כזה הגואל הוא הנגאל ‘בגד שאינו נקי’ קרי - מעטפת הבשר, על מנת להתמזג עם יושבי האדמה, כך האמנית בלבשה את חלוקה, יוצאת לעבודת הקודש שלה, במעשה אמנות שבמהלכו, באמצעות האור והצורה הבוקעים מן האבן, היא מגיעה לתובנה כי הישות הזו דומה לה בכל, שאלה הם מעין כפילים של ה"אני" האמיתי שלה.
כשם שהגאולה היא תוצאה בלתי נמנעת של – ידע, כך במעשה האמנותי, - הידע, המיומנות והכשרון הם אלה המאפשרים את הגיחה מדממת האבן, אל מקום בו האמנית מדובבת את האבן בסודה. כמו בתהליך הגאולה גם כאן מתחייבים שלושה שלבים: יקיצה, התגלות הידע, ושכחה עצמית .
גבר ואשה מתגלים באבן כישות היולית אנדרוגינית, הבאים לידי השלמה נצחית. היסוד הארוטי הקמאיבעבודתה מאזכר צלמיות פרה-היסטוריות, של האם הגדולה, או את פסלי ה'יוני' וה'לינגם' במסורת ההודיתהמייחדת ליסוד הזכרי והנקבי משמעות רוחנית, כפי שהדבר מתבטא גם בגישה הקבלית. אמר רב קטינא: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרים להן, ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (בבלי, יומא נד ע"א) . כך, השכינה, היסוד הנקבימתמזגת עם היסוד הזכרי, התקשרות עם האלוהי המתוארת גם בזוהר כחוויה של נועם ועונג. סופי 'לשה' אתהאבן כאילו היתה עיסה רכה, המתקפלת אל תוך עצמה כיצור רך מופנם, נפתחת כפרח, מזדקרת ומתהדקתכשני חלקים החודרים זה אל זה, בערגת השלמה. הצורות האורגאניות הבאות לידי ביטוי גם ברישומי הניירהגדולים וגם בעבודות הצבע נותרות מופשטות וזורמות למרות המסיביות שלהן, האמנית מצליחה לנצל אתהנפחיות למשחקי אור- צל כמשחק של אהבה. תהליך של איחוד והתחברות חוזרים ונשנים, המוצאים את המשמעות בחיבור עצמו, בגאולה מתוך האבן.
טקסט לתערוכה, פברואר, 2011
סופי יונגרייז - אבן בשר ודם / חנה קופלר
ב 1977- השלימה סופי יונגרייז את לימודיה בביה"ס הגבוה לציור, קלישר. עשרים וחמש שנים לאחר מכןהחלה לפסל. היא הגיעה אל הפיסול אחרי תהליך רוחני/תרפויטי ארוך - מסע פנימי שהנחה אותה דווקא אל הקונקרטיות שבאבן הקשה בדרכה אל המימוש העצמי. הפסלים שיצרה באבן מובהקים בנשיותם. היא השכילה לרוקן את האבן מקשיותה, להעניק לה את רכות הלבולתת ביטוי סמלי לחיפושיה אחר איזון פנימי בין הגברי והנשי הנטועים בשורש נשמתה. החיפוש האינטואיטיבי מצא את ייצוגו בפסלי האבן בהם היא מסתתת ביד אמונה את השקפת עולמה ואת נבכי קרביה כאחת. בכל פסלי הנשים השוכבות יצוקה דמות אמה – ניצולת שואה ששהתה כל חייה בדיכאון. מאז ימי ילדותה היאזוכרת את האם כדמות רובצת. תנוחת הרביצה הייתה מסד למקבץ גדול של פסלים. אך מתוך הרביצה החלולנבוע אלמנטים נוספים, מעין התעוררות חייתית, מתמסרת לליטוף, מפגינה מיניות, מזמינה, כנועה ומפתה בו- זמנית. ההתנערות הנפשית מעולם הצללים בו שהתה מאז ימי ילדותה הייתה אבן הפינה לבנייה עצמית חדשה. הערגה והכיסופים אל תחושות טמירות ונעלמות שנחנקו באיבן הוליכו אותה אל הגאולה מתוך ביבי גלות הנפשואל החיפוש אחר הרגש המודחק: "לאט עוברים ימים ארוכים כואבים / לאט נחשפות שכבות אטומות מודחקות/ אני מתרפקת על האבן הקשה / מחפשת אהבה" (יונגרייז). בפשטות היא מסירה מעליה את אדרת המוותשבצילה חסתה כל חייה ובוחרת בחיים: "האבן היא אמא, מאובנת וקרה / היא גם השכבות המאובנות בתוכי / אני מחוץ למעגל, רוצה פנימה / רוצה חיים לא מתים" (יונגרייז). כל האצור בפסלי האבן של סופי יונגרייז הולם בך מכל רובד ורובד שמשילה מהם עין המתבונן. מדובר בהכלהבלתי נדלית של יצר ורגש ושל דחף אירוטי שהיו מוטמנים בה שנים כה רבות ופרצו באחת כל חומה בצורה, כל סכר, כל מעצור ובלימה, ממש כמו בשירו של פאול צלאן "קורונה", שבסופו הוא קורא:
"... הגיעה עת שידעו!
הגיעה עת שהאבן תואיל לפרוח,
שאי-המנוחה תפעים את הלב,
הגיעה עת שתגיע עת
הגיעה עת."
על השיר הגיבה ב 1949- אהובתו, המשוררת אינגבורג בכמן: "שוב ושוב אני אומרת לעצמי ש'קורונה' הוא היפה בשיריך: הטרמה מושלמת של רגע שבו הכול הופך לשיש ונשאר כך לתמיד". זוהי התחושה המדויקת שעולה מלב פסלי האבן הקשה, בכל פעם אבן אחרת: ערד כהה, מצפה ורודה, בזלתאפורה או אבן ירושלמית לבנה. בפסלי הנשים החייתיות גלום עולם ומלואו: התרסה וכניעה, פיתוי ודחייה, חיזור והתמסרות, קושי ורוך, גילוי והסתרה, ונקביות שקולטת לתוכה בנקל כל סממן זכרי. המודעות ל"נוכחות הנשית" או ל"אמנות נשים" בארץ החלה בשנות השבעים של המאה העשרים. היא הייתהראשיתו של העידן הפמיניסטי באמנות הישראלית. מרבית האמניות שבלטו אז היו אלה ש"חזרו לציור" אך נספח 3 - מאמר גם כאלה שהמשיכו לעסוק במדיומים שונים כשפת אמנות. הפרזנטציה הפמיניסטית שמציגה סופי יונגרייזשונה בתכלית מזו המושגית שרווחה אז. היא ארצית, אירוטית, קמאית ואיננה מתנצלת על השימוש בתצורותאורגניות ראשוניות ובחומרים בראשיתיים – העתקה טבעית מאמנות-גוף אל גוש של אבן. האבן משחקתלידיה כבובת וודו המקרינה את כל המתרחש בנפשה פנימה עם כל מגע של מפסלת. פסלי האבן החושנייםהופכים לבשר רוטט ונושם תחת ידיה המיומנות של יונגרייז, והדהוד למהות נשית קדמונית וטהורה. גם אצלה הואילה האבן לפרוח, והשיש הפורח נשאר כך לתמיד.